דניאל, בנם של ענת ושרלי ואחיהן של שני ומיראל. הוא נולד וגדל בקרית שמואל, בוגר בית הספר לוינסון בקריית ים. דניאל היה ילד עם שמחת חיים ואופטימיות. אהב כל אדם באשר הוא, דאג לחבר ולאחד את כולם. בכל שישי היה שר עם אביו בשולחן שבת, בקול מלאך את שירי השבת בשמחה ואהבה גדולה. קירב את חבריו לתורה בדרכו המיוחדת והנעימה.
באהבה למכבי חיפה הוא נדבק בגיל קטן, מהסביבה ובעיקר מבן דודו, עידו. חברים מספרים שאפילו כשסגר בבסיס והיה משחק, היה יושב בחוץ בלילה עם הפלאפון שלו, כשצעיף מכבי חיפה עוטף את צווארו.
מורה בבית הספר מספר: "דניאל היה ילד מבריק בבית הספר. ילד טוב, ילד חכם. תמיד אהב לתת עזרה. למורים, לחברים שלו. ילד עם חיוך תמידי על הפנים. יש לי אלפי תלמידים. אתה לא תמיד זוכר שמות, אבל את החיוך ואת הפנים שלו אי אפשר לשכוח. הוא היה משהו מיוחד. היה מתקשר למורים שלו ומתעניין בשלומם".
דניאל היה מורעל על הצבא ובעיקר על גולני. עפר מנדלוביץ', ששכל את בנו, עוז, בצוק איתן, מספר: "דניאל כתב לי 'עפר, זה דניאל דנינו בוגר לוינסון קריית ים, הלכתי לגולני כי הדלקת אותי על היחידה'. גולנצ'יק שלחץ להגיע רק, אבל רק לגולני. לחם כמו נמר – בכאב לב, הוכרע".
לדניאל היה תכנונים רבים לאחרי הקבע, שהיה אמור להתחיל בנובמבר ולהסתיים במרץ. מטיסה למקסיקו ועד לימודים באוניברסיטה. "אך אלוקים, בחר לו תואר אחר, תואר של גיבור".
דניאל נפל במעבר ארז. הוא נאבק מול חוליית המחבלים הראשונה שחדרה לישראל, נלחם עד הרגע האחרון תוך שמגן בגופו על חייליו ומציל את הבנות בחמ״ל מהטבח האכזרי. הוא השאיר אחריו הורים, ענת ושרלי, ושתי אחיות, שני ומיראל.
יהי זכרו ברוך
