שי טרמין

שי טרמין נולד בראש פינה בתאריך 04.07.1997.

שי גדל בראש פינה, בן לשלומית ואבי, ואח בכור לעמית ורוני, דור שישי במושבה.

מילדות שי לא נפרד מהכדור עד הרגע האחרון, ותמיד אהב לשחק ולצפות בכדורגל, ובין החבר'ה היה תמיד השחקן שאיתו היית רוצה להיות בקבוצה.

את אהבתו למכבי חיפה קיבל שי מהסבא שלו, אפרים רוטנברג  ז"ל.

גם בן דודו של שי, שאול עומר, אוהד ותיק של מכבי חיפה, היה מגיע לעתים קרובות לשמור על שי בביתו שהיה ילד קטן. מדי פעם היו רואים משחק כדורגל וכך לאט לאט שי התאהב בקבוצה.

שאול לקח אותו למשחק הכדורגל הראשון בחייו באיצטדיון קרית אליעזר ומאז הכל היסטוריה.

 שי היה מנוי למכבי חיפה בשנים האחרונות והקפיד להגיע לכל משחק בבית , בחוץ ואפילו בפריז.

שי חלם להיות שחקן כדורגל שהיה קטן, כמו כל ילד שאוהב כדורגל במדינת ישראל.

כשהתבגר והגיע לגיל 18 הבין  שי שליבו נמצא בתחומים הנוגעים בנתינה ובעזרה לזולת.

לפיכך, שי הלך לעשות שנת שירות בפנימיית "אהבה", גם משם היה נוסע למשחקים רבים של חיפה יחד עם חניכיו. שי היה עתיד ללמוד עבודה סוציאלית וחלם להפוך את העולם למקום טוב יותר. לצערנו שי לא הספיק להגשים את חלומו ונפל ביום שישי , 22.12.23  בהיתקלות עם מחבלים בחאן יונס, לאחר שלחם באותה היתקלות והצליח להשיב אש.

במהלך שהותו בעזה, משפחתו שלחה לו מכתבים והוא כתב להם בחזרה. ב18.12.23, מעיין, שהכירה את שי מגיל 16 והייתה בת זוגו במשך כמעט עשור, שלחה לו מכתב.

התלבטתי המון מה לכתוב לו, בסוף החלטתי שאני לא רושמת מכתב שעלול להפוך להיות "מכתב פרידה", אלא כותבת לו על דברים שישמחו אותו ויעשו לו מצב רוח טוב. החלטתי לכתוב לו על תוצאות משחקי מכבי חיפה שפספס מהיום שסגר את הטלפון ונכנס לרצועה

ההספד של מעיין, בת הזוג ביום ההלוויה 24.12.23:

אהוב שלי.

אני לא מאמינה.

אני אתחיל ואומר, שיש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי להגיד לך. ואני כל כך מתחרטת.

אני כותבת ומוחקת כותבת ושוב מוחקת כי איך לעזאזל הגענו בכלל לסיטואציה הזאת ?

אהוב שלי,

מאותה שבת ארורה מתתי מפחד.

מתתי מפחד כי ידעתי שהיום הזה יגיע. הרגשתי את זה בכל כולי. וגם אתה.

באחת השיחות שלנו, סיפרת לי שאתה לא מפחד מהמוות, כי אתה באמת מאמין שהחיים ממשיכים בצורה שונה ממה שאנחנו רגילים, והם ממשיכים להתקיים בכל אבן, בכל נחל, בכל עץ, ובכל פרח.

את תוכן השיחה הזו, כבר תוך כדי השיחה, הבנתי שאני צריכה לשנן בראש שלי טוב טוב, כי ידעתי שיום יבוא ואצטרך להגיד את הדברים שאמרת לי לכולם.

אהוב שלי, אהבת חיי, כל כך רציתי להתחתן איתך, להקים איתך משפחה עם 4 טרמינים קטנים, לראות אותך מניף אותם באוויר ומלא בגאווה.

אני מצטערת שי. אני מצטערת על הכל.

אני מצטערת על כל רגע שלא ביליתי איתך. על כל שנייה ביום שלא נשמתי אותך.

אתה החבר הכי טוב שלי, חבר הנפש שלי, מכיר אותי לפעמים יותר משאני את עצמי.

תודה על כל הרגעים איתך.

תודה שלימדת אותי לאהוב טחינה.

תודה שלימדת אותי לאכול סביח.

תודה שניגנת לי ושרת לי למרות שהובכתי כל כך. הייתי נותנת הכל כדי שתשיר לי כל החיים.

תודה שהיית אח גדול לאחים הקטנים שלי.

תודה שהיית דוגמא לחברות.

תודה שהיית חבר הנפש שלי.

תודה שהיית אתה.

הכי טוב שהעולם הזה יכול בכלל להציע.

הכי טוב שאפשר לבקש.

יפה שלי, היית כל כך יפה.

שי, אהובי, אהוב שלי. בוב.

תודה שלימדת אותי לצחוק חזק יותר, לחייך רחב יותר, ולאהוב עמוק יותר.

אני מקווה שעכשיו אתה ואבא שלי יושבים סוף סוף על איזה פק"ל קפה טוב, ומשלימים פערים.

אני צריכה אותך כל כך.

אתה הולך, והלב שלי הולך ביחד איתך.

אני אוהבת אותך.

מתוך הדברים שהקריאה שלומית, אימו, במלוא 30 יום לנפילתו:

שייקי שלי

30 ימים, 30 יום חלפו מאז אותה דפיקה בדלת.

אני לא מאמינה, אני עדיין לא קולטת, זה אמיתי ???

האם זה באמת נכון שלא אזכה עוד לחיבוק ונשיקה ממך? לטלפון: "מאמא , מה קורה? איך עבר לך היום?"

לא מצליחה להפנים.

30 ימים שהמשפחה וחבריך לא עוזבים אותנו לרגע, החיבוק מכולם לא נגמר.

ותמיד מרגישה שאתה איתי שם, עם החיוך הענק על הפנים ואומר לי: " אמא, איזה כיף שכולם כאן, תמשיכי כך, כמו שתמיד היה בביתינו".

בערב שישי שהדלקתי נרות שבת וברכתי את כולם,

הרגשתי אור גדול מולי פתאום, היית איתי שם… אמרת לי : שבת שלום אימוש….

אני רוצה לצטט אמא שכולה שכתבה מדם ליבה ומסכימה איתה בכל מילה….

אמא שכולה, צמד מילים שאף אחד לא מכין אותך אליו, אף אחד לא מכין אותך לרמות כאב האלו, אף אחד לא מכין אותך לגעגוע הזה.. אף אחד לא מכין אותך לדבר בלוויה של הבן שלך, אף אחד לא מכין אותך ללב ששואג בפנים, ולדמעות שעולות באמצע היום.

הכל מזכיר אותך בבית, שייקי שלי, הבגדים שעדיין בשקיות, הריחות, האוכל שאהבת, התמונות; 2,000 תמונות שפיתחת ואמרת לי אמא שאחזור נסדר אותם ביחד באלבומים. באמת לא תחזור ?

9 חודשים סחבתי אותך, הרגשתי אותך בתוכי, גידלתי ואהבתי והייתי כל כך גאה בך ילד שלי, אהבה שרק אימהות יבינו.

ואז יום אחד משי שלי, אתה הופך להיות פתאום החייל הנופל, הארון העטוף בדגל ישראל, והתמונה הקטנה על המסך.

פתאום לגעגוע אין סוף, פתאום לבור השחור של העצב אין קרקעית.

כאב כזה שלא יכולתי לדמיין שקיים עלי אדמות, כזה שחונק את הגרון ולא נותן לנשום.

בתקופה זו יש כל כך הרבה נופלים, אבל פתאום זה הילד שלי, הילד שגידלתי ואהבתי ורציתי כל כך לראות אותו מקים משפחה, ורציתי כל כך לחבק נכדים ממך.

אבל אתה לא חוזר ואין לי אפשרות לחבק אותך יותר. אז הדבר היחיד שיכולה לעשות זה לפעול להנציח אותך, בכל דרך אפשרית, ולשלוח לך חיבוקים לכיוון השמיים.

שייקי, מבטיחה שאמשיך את צוואתך כמו שכתבנו על קברך: "ואהבת לרעך כמוך, יהלום ישראל".

אוהבת אותך המון, אני ואתה ניפגש בחלומות.

נום על משכבך בשלום ילד שלי.

תהא, נשמתך, צרורה, בצרור החיים, שייקי שלי ".